רות אלרז עלתה לארץ מאנגליה כצעירה בשנת 1954. היא למדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, ופיסול בלונדון, פריז וירושלים.
רותי היתה שילוב של אש, אהבה, כעס, להט אקטיביסטי ומעורבות אישית וחברתית אין קץ. היא הייתה אמא מעריצה לבתה היחידה דניה וסבתא שאהבתה וגאוותה בנכדיה הפתיעו אפילו אותה.

רותי עבדה שנים כפסיכותרפיסטית בשירותי הייעוץ לסטודנט של האוניברסיטה העברית.
בהמשך דרכה, רותי היתה אחת האימהות המייסדות של מרכז יעוץ לאשה.
רותי הייתה אידאליסטית, פמיניסטית, דעתנית ושותפה מרכזית בהתהוותו ובקביעת אופיו של המרכז, בוועדות, בישיבות הצוות, בכל המפגשים והמרחבים בהם התגבשה דמותו הערכית והמקצועית של מרכז יעוץ לאשה.
רות הייתה פעילה במשך שנים בצוות ההיגוי של המרכז ובשנים הראשונות הייתה גם אחראית על כספים ומשכורות.

רותי היתה מטפלת חדה ולא שגרתית, מעוררת השראה.
בעלת ידע וניסון ויכולת לניתוח קליני חד, אינטליגנטי ,יצירתי פמיניסטי ומעמיק.
רותי היתה "המדריכה המיתולוגית" של סטודנטיות ומטפלות חדשות רבות במרכז. בפועלה כמדריכה היא למעשה הצמיחה וגידלה דור חדש של מטפלות פמיניסטיות.
כשהלכה ברחוב מסתבר שהיא היכרה את כל הכלבים בשכונה והייתה עוצרת, לדבר איתם (ועם הבעלים שלהם). 

רותי היתה פעילה בתנועות שלום, אחת המייסדות של תנועת "נשים בשחור" ופעילה בוועד הישראלי נגד הריסת בתים. היא לא השאירה את הפוליטיקה השמאלנית מחוץ למרכז וחשבה שהפוליטיקה צריכה להיות חלק אינטגרלי בהוויה ובפעולה של המרכז כארגון טיפולי – חברתי פמיניסטי. כל זה היה גם כר לוויכוחים ודיונים רבים בתוך המרכז. במשך שנים רבות רותי היתה קול מעצב של רוח המרכז ושל צביונו.

בחוברת המאמרים של מרכז יעוץ לאשה, "נשים במרחב הטיפולי" שיצאה לאור בשנת 2001 התפרסם מאמר שרותי כתבה ביחד עם חברת הצוות מרשה לוין שבירו "פגישה עם האחר: המסר במילה שלא נאמרת".
מעבר לקריאת המאמר.

עד סוף חייה, קרוב לגיל 92, אפשר היה לראות את רותי (שבאותם ימים היה לה שיער ירוק), נעה ומתגלגלת בכיסא הגלגלים שלה במחאות והפגנות ברחובות ירושלים.

לכל אחת מחברות המרכז, זכרונות משלה מרות אלרז, החרוטים בזיכרונה ובליבה.
יהי זכרה של רות אקטיביזם למען שלום, שוויון וצדק חברתי.